<h1>פסקי או"ז</h1>
<h2>דף ט.</h2>
וצריכין להוסיף מחול על הקודש ביום הכיפורים בכניסתו וביציאתו. ואנו רגילין להרבות בסעודה בערב יום הכיפורים, ולאכול היטב ומאכלים טובים. ואוכלים סעודה המפסקת מבעוד יום בעוד זריחת השמש. ואחר סעודה המפסקת ועדיין הוא יום, ולא אסר עצמו בפירוש באכילה ושתייה אלא כך בסתם עמד מן השולחן ולא היה בדעתו לאכול יותר, ואחר כך נמלך ורוצה לאכול ולשתות, הרשות בידו.
תוספת שבת ויום הכיפורים וימים טובים דאורייתא. הילכך אתי שפיר שמתפלל של שבת בערב שבת, ואתי נמי שפיר שאנו מקדשים על הכוס ואוכלים סעודת שבת מבעוד יום. דהואיל וקיבל עליה הויא לה שבת דאורייתא.
<h2>דף כו.</h2>
כל שופרות בין של איל בין של יעל כשרים. חוץ משל פרה. בראש השנה תוקעין בשל זכרים כפופים. ואין חצוצרות במדינה.
<h2>דף כו:</h2>
אם אין לו שופר של איל ויש לו שופר של תייש, מותר לתקוע בו לכתחילה. שופר הגזול פסול. ואם גזל קרן ושיפהו, דמים הוא חייב לו וכשר.
<h2>דף כז.</h2>
ושופר שנסדק ודבקו פסול. ניקב וסתמו במינו, אם מעכב את התקיעה פסול ואם לאו כשר, והוא שנשתייר רובו. היה ארוך וקצרו כשר. גררו בין מבפנים בין מבחוץ, והעמידו על גילדו כשר. ציפהו זהב במקום הנחת פה פסול, שלא במקום הנחת פה מבפנים פסול מבחוץ אם נשתנה קולו מכמות שהיה פסול. נתן שופר תוך שופר ותקע בו, אם קול פנימי שמע יצא, ואם קול חיצון שמע לא יצא. הפכן, כגון שהרחיב הקצר ברותחין, וקיצר את הרחב ותקע בו לא יצא. נסדק לאורכו כולו פסול. לרוחבו אם נשתייר ממקום הסדק עד מקום הנחת הפה שיעור תקיעה, דהיינו כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן כשר. וכשמחובר בבהמה עצם בולט מן הראש ונכנס בו, ואם לא הוציאו מתוכו אלא ניקבו ותקע בו יצא, דמין במינו לא חייץ.
<h2>דף כז:</h2>
שיעור שופר כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן במשהו. וכמה תהא אחיזת יד טפח.
<h2>דף כח.</h2>
המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה. והמודר משופר אם אמר "הנאת שופר עלי" מותר לתקוע בו תקיעת מצוה, ואם אמר "תקיעת שופר עלי" אסור.
התוקע לשיר יצא דמצוות לא בעו כוונה לא שומע ולא משמיע רק שהתוקע מתכוין לתקיעה בעלמא וגם השומע מתכוין לשמיעה בעלמא.
<h2>דף כט.</h2>
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתם. כל הברכות שאינן חובה על האדם ואינן באות אלא בשביל הנאה, כגון ברכת הלחם והיין והפירות וריחני, שאם ירצה לא יהנה ולא יברך, אם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא. אבל ברכת הלחם של אכילת מצה וקידוש היום וכגון הלל ומגילה ושאר ברכות מצוות ושמונה עשרה ושלא עשאני גוי וברוך שאמר וברכת המצות וכגון להניח תפלין ולהתעטף בציצית אע"פ שזה מקיים המצוה חבירו מוציאו, ואפילו אינו עוסק עתה באותה מצוה. חוץ מק"ש וברכת המזון ותפלה. ואם אינו יודע גם בשלש אלה חבירו מוציאו. ובר"ה וביוה"כ ש"ץ מוציא אפילו את הבקי, והוא שיהא שם מראש התפלה ועד סופה. ובשאר ימות השנה שאין ש"ץ מוציא את הבקי, אם התפלל וטעה בשאלה או דילג יעלה ויבוא שאינם אלא בקשה יוצא בתפלת ש"ץ אם ישמע ממנו התפלה בכוונה מראשה ועד סופה.
<h2>דף לב.</h2>
סדר ברכות אומר אבות וגבורות וקדושת השם, וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה והודאה וברכת כהנים. מצוה לומר עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות. ואם בא לפחות לכתחילה הרשות לבידו לפחות עד שבע. ובדיעבד אם לא אמר אלא שלש יצא. שאו שערים ראשיכם והנשאו וגו', שאו שערים ראשיכם ושאו וגו' אלו ב' פסוקים הוו ג' מלכיות מן הכתובים. מתחיל בתורה ומשלים בתורה. ואם השלים בנביא יצא. ואנו אומרים בראשונה ג' מן התורה ואחר כך ג' מן הנביאים ואחר כך ג' מן הכתובים. ובמלכיות אנו מסיימין שמע ישראל קודם תפלת "מלוך". ובזכרונות אנו מסיימין (בתפלת זכרונות בזכרתי לך) בוזכרתי להם ברית ראשונים וגו'. ובשופרות אנו מסיימים בתפלת תקע וביום שמחתכם וגו'. פירש רש"י זצ"ל כיון שאמר "נעשה ונקריב לפניך באהבה כמצות רצונך כמו שכתבת עלינו בתורת[ך]" אין צריך לומר מקראות המוספין. ורבינו תם זצ"ל אומר שצריך לאומרם. ומפרש "כיון שאמר ובתורתך כתוב לאמר א"צ לומר פסוקים דמלכיות וזכרונות ושופרות. ודווקא היכא שהתחיל לאומרם אמרינן הפוחת לא יפחות משבע.
רבי אמנון יסד ונתנה תוקף על המאורע שאירע לו.
<h2>דף לב:</h2>
מלין בין קריאת התורה לתקיעת שופר.
תוקעין בתפלת המוספין.
שופר [של] ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום לילך חוץ לתחום לשמוע התקיעות. ולא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים. ואם גוי הביא שופר או לולב ואתרוג מחוץ לתחום ביו"ט מותר לצאת בו אפילו אותו ישראל שהביאם לו.
<h2>דף לג.</h2>
אין חותכין אותו לא בדבר שהוא משום שבות ולא בדבר שהוא משום לא תעשה מלאכה אבל אם רצה לתת בתוכו מים או יין כדי לצחצחו יתן, דשטיפת כלים במועד מותר (ולש) [ולא] במי רגלים מפני הכבוד.
נשים אפילו מדרבנן לא מיחייבי במצות עשה שהזמן גרמא. הילכך אין האשה מברכת על שום מצות עשה שהזמן גרמא כדברי רבינו שלמה זצ"ל. ורבינו יצחק בר' יהודה זצ"ל ורבינו תם זצ"ל מתירים לברך לנשים על כל מצות עשה שהזמן גרמא. ומעכבין את הנשים מלתקוע דהלכתא כסתמא דמתניתין ולא כרבי יוסי כך כתב אבא מרי זצ"ל והיינו כרבינו שלמה זצ"ל. אין מעכבין את התינוקות שלא הגיעו לחינוך מלתקוע. ומשהגיעו לחינוך מתעסקין עמהם [כדי] שילמדו ואפילו בשבת, רש"י זצ"ל. וריב"א אומר איפכא. המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא.
<h2>דף לג:</h2>
מי שבירך ברכת השופר אינו רשאי לספר עד שיגמור סדר תקיעות שבישיבה ושבעמידה. ואם עבר וסיפר קודם שיתקע חוזר ומברך. ואם סיפר בין תקיעות שמיושב לתקיעות שבעומד אינו חוזר ומברך. ומלשון האלפסי משמע אפילו אם סיפר בין תקיעות שמיושב עצמם שאינו חוזר ומברך.
<h2>דף לד.</h2>
אתקין רבי אבהו בקיסרי קשר"ק קש"ת קר"ק. וצריך להזהר בשברים שלא יהא מאריך כל אחד בפני עצמו כשלש יבבות של שלשה קולות כל שהו, דאם כן נעשית תקיעה ולא שברים, דהא שיעור תקיעה כתרועה, ושיעור תרועה כשלש יבבות. וצריך להאריך בתקיעה של קשר"ק כשיעור שלשה שברים ושלש יבבות. ובתקיעה של קש"ק כשיעור שלשה שברים. ובתקיעות של קר"ק כשיעור שלש יבבות. ומיהו אם מאריך בתקיעות טפי, או אם יעשה ארבעה או חמשה שברים אין לחוש. ואם האריך בתקיעה שבין קשר"ק וקשר"ק, או שבין (קש"ת לקש"ת) [קש"ק לקש"ק], או שבין (קש"ק לקש"ק) [קר"ק לקר"ק] כשתים לא יצא ידי שתים, דפסוקי תקיעה אחת לשתים לא פסקינן.
ואנו תוקעים שלשים קולות בישיבה, ג' קשר"ק וג' קש"ק וג' קר"ק. ובתפלה תוקעין אמלכיות קשר"ק, ואזכרונות קש"ק, ואשופרות קר"ק. ורב עמרם גאון זצ"ל כתב דבסוף מריע תרועה אחת בלא תקיעה. ורבינו תם זצ"ל הנהיג דבכל תפלה תוקעין קשר"ק. וכשמסיים הקשרקי"ם ומתחיל הקשקי"ם, או כשמסים הקשקי"ם ומתחיל הקרקי"ם, אם לא תקע אלא תקיעה אחת ביניהם יצא ממה נפשך. רבינו תם זצ"ל והרב ר' ברוך ברבי יצחק זצ"ל אומר, דמצוה לעשות תקיעה תרועה ותקיעה בנשימה אחת מי שיוכל לעשות כן, דאין בין תקיעה ותרועה ולא כלום. ורש"י זצ"ל פירש דכדי נשימה מפסיק.
<h2>דף לד:</h2>
שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום יצא. הני מילי שמפסיק כך שאינו תוקע לגמרי בינתיים, אבל אם קילקל הסדר כגון שעשה שברים בין תרועה לתקיעה כשעושה קר"ק, אי נמי תרועה בין שברים לתקיעה כשעושה קש"ק, או כשתוקע קשר"ק לא עשה אלא שני שברים ועשה תרועה. ואפילו עשה שני הסדרים כסדר ובשלישי קילקל הסדר, חוזר לראש לגמרי. אבל אם עשה בתחילה שתי תקיעות ולא היה צריך אלא אחת, אי נמי שתי תרועות (ליחד) [ביחד], אי נמי ארבעה או חמשה שברים, לא חשיב הפסק לחזור לראש אלא גומר ויוצא, או כשתקע קש"ק פיחת מן השברים ועשה תקיעה אין צריך לחזור לגמרי לראש להתחיל תקיעה אלא השברים.
שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. וכן בהלל ובמגילה אם שהה אע"פ ששהה כדי לגמור את כולו, אינו צריך לחזור לראש אלא קורא ממקום שפסק. תקיעות שברים ותרועות דראש השנה מעכבות זו את זו, שאם בקי בשלשתן יתקע ואם לאו לא יתקע. וכן הברכות, מלכויות זכרונות ושופרות, או יברך שלשתן או לא יברך כלל. כשהוא תוקע תוקע בעמידה, ומברך לשמוע בקול שופר ושהחיינו בשני הימים.
<h2>דף לה.</h2>
ואומר זמן בשני לילות של ראש השנה, כדפירשתי בפרק בכל מערבין. המנהג כשר שכן הלכה שלימה, לאכול ולשתות בראש השנה, וגם לשמוח.
אמר אביי השתא דאמרת סימנא בעלמא מילתא היא יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא קרא ורוביא וכרתי וסילקא ותמרי. ואנן רגילין לאכול ראש של איל ודבש חי, ומטבילין את הראש בדבש.
